לאילו מעבדי אינטל יש הברגה יתר?

בשנת 2002 הציגה אינטל את טכנולוגיית "Hyper-Threading" במשפחת המעבדים שלה ב- Xeon. מערכות הפעלה מודרניות כגון Microsoft Windows ו- Mac OS X מאפשרות לכל תוכנית להיות נושאים מרובים, או תהליכים נפרדים. Hyper-Threading מאפשר לאותה ליבה במעבד רב-ליבות לבצע שני שרשורים במקום אחד. כאשר ליבה הופכת לסרק, Hyper-Threading מחזיר אותה לעבודה על חוט אחר ומשפר את מהירות העיבוד הכוללת של המחשב.

קסאון

תחנות עבודה מתקדמות ושרתים לעסקים וטלקומוניקציה משתמשים בקו מעבדי Xeon. הוצג בשנת 1998, שבבי Xeon החלו כגרסאות בעלות ביצועים גבוהים של משפחת פנטיום, בהתחלה ניצלו עד 512KB של מטמון L2 כדי להאיץ את הטיפול בערכות נתונים גדולות, ואז קיבלו מספר ליבות. מעבדי Xeon קיבלו טכנולוגיית Hyper-Threading בשנת 2002. אינטל ממשיכה את משפחת Xeon באמצעות תכנון מעבדים מעודכן החל מאוגוסט 2012.

פנטיום 4

הפנטיום 4 היה האחרון והיחיד במשפחת הפנטיום של אינטל שהיה לו הליכי הברגה. אינטל תכננה את סדרת פנטיום למחשבים שולחניים למשתמשים ביתיים ומשרדים. בניגוד לסדרות ה- Xeon ו- I, לשבבי הפנטיום היה ליבה אחת. השחלת יתר מאפשרת לפנטיום 4 לעבור לסירוגין בין שני חוטי תהליכים, מה שמסייע לו לבצע יותר עבודה באותה פרק זמן. אינטל הציעה את שבב הליבה הכפול של Pentium D בערך באותו זמן כמו Pentium 4, אם כי לא היה לו הברגה יתר.

אָטוֹם

האטום של אינטל הוא מעבד המיועד לספרי נטבוק ומכשירים ניידים אחרים. יש לו עיצוב בעל צריכת חשמל נמוכה המייעל את חיי הסוללה, גורם מכריע למחשבים ניידים. מעבדי האטום מגיעים במגוון תצורות: ליבה אחת וכפולה, ועיצובים של 32 ו -64 סיביות, עם מהירויות שעון שנע בין 600 מגה-הרץ ל -2.13 גיגה-הרץ; לרבים מהגרסאות הללו יש היפר-הברגה.

Core i3, i5 ו- i7

המודלים Core i3, i5 ו- i7 שהוצגו לראשונה בשנת 2008, מהווים את קו המעבדים הנוכחי של אינטל למחשבים שולחניים. הם מכסים מגוון רחב של מהירויות שעון, החל מ- 1.2 ג'יגה הרץ ל- i3 Mobile ועד 3.6 GHz במעבדי i7 המהירים ביותר. כל המעבדים בסדרה הם בעיצובים של 64 סיביות ויש להם מינימום שתי ליבות כל אחת; מלבד דגמי ה- i5 הארבע ליבות, כולם נהנים מטכנולוגיית Hyper-Threading.